השעה כבר מאוחרת , שעות השינה מתקתקות לאיטן , ואני עוצר לרגע וחושב:
"אז מה היה לנו כאן היום?"
ובאופן שמפתיע גם אותי , אני עונה לעצמי : "כלום", אז זו המשמעות של רגיעה?
האם אני כבן אדם יכול לשכב במיטה בידיעה שבמהלך הלילה אני לא אחויב לפרוץ מהמיטה כשור זועם לכיוון המדרגות כדי להינצל?
האם אני יכול להכנס למקלחת ברוגע, בנחת בלי מחשבות כאלה ואחרות על כך שאני חייב לברוח מתי שהו?
האם לשבת ולאכול ארוחה בנחת , ללא מחשבות מטרידות ,אפשרית?
האם אולי יום יבוא ואוכל לשים אוזניות בפול ווליום ופשוט לשמוע מוזיקה?
האם כל זה מתי שהו יהיה אפשרי??
ביומיים האחרונים מאז הכרזת הפסקת האש אנחנו חיים על קוצים. הרי החייים בשדרות
לא זכורים לי כילד כרגועים ושלוים, את הקסאם הראשון איני זוכר, וכל שידוע לי איזשהו
זכרון רחוק ונשכח על זמן יותר טוב, מעיין תקופה שמחה מלאת אור שמזמן נגוזה מהעולם.
והאמת שהמצב הזה מאוד מאכזב אותי, לא אותי אישית, אלה כבן אדם; אני בן אדם שכל חיו
חיי תחת איום, כל חיו הזכורים לו בכל מקרה, אני פשוט לא מוכן לקבל את העובדה שחיים בשקט
ללא הטרדות של גורמים כאלה ואחרים הם מצב נורמלי ואפשרי . ואילו אני פה יושב בחדרי
כותב בידיעה ברורה כי ישנה סבירות דיי גדולה למצב ההפוך שאמור להיות לא נורמלי , שחיי
יהיו בסכנה ועדיין אני ממשיך לכתוב.
והנה הגיעה עלינו הרגיעה והאמת שזה מרגיש מאוד מוזר, אני חיי במצב הזה כל כך הרבה זמן
שמצב של רגיעה מרגיש קצת מוזר, אז אני יושב בבית ואין הזעקות? אני אוכל ואין הזעקות? אני
אשן ולא תהיינה הזעקות? האם מצב כזה אפשרי ? אני אישית חיי במעיין מצב של הכחשה מוזרה
שהאם באמת אנחנו בהפסקת אש? האם אני יכול פשוט לחיות את חיי ללא המחשבות על כך שכן,
יכולות להיות הזעקות ואני אצטרך מקום לברוח אליו? זו עדיין תחושה מוזרה ולא ברורה של שינוי,
מציאות אחרת ? חדשה ? טובה יותר?
לכל אלה התשובה לא ברורה עדיין ,נקווה שנתרגל למצב החדש ושישאר תמיד.
וכדאי לדעת:
אני אליאור לוי משדרות בן 17.5 חייתי כל חיי בשדרות
ויש לי משפחה בה, אני בן למשפחה אוהבת ותומכת,
יש לי אח תאום ועוד אחות גדול המשרתת בצה"ל , ואח
בכיתה א'.
]]>
הפחד גובר,זה לא עובר
אזעקה אחר אזעקה
נפילה,רעידה
ובחזרה לאיזו "שיגרה"
סגורים בתוך בתים
לכודים במלחמה
חיילים שם לוחמים
אבידות,הריסות
לאן אנחנו בורחים?!
מנס חנוכה,לנס של כל יום בחיים
בכל יום את גדולת ה'
אנו רואים
מתי זה ייגמר
ומתי תשוב השיגרה
שגרת החיים שלנו,שאבדה
מתי נצא כבר מהמלחמה
חייל שנפגע,בית שנהרס
קסאם שפגע,צבע אדום שזעק
אזעקה עולה יורדת
לחדר מוגן בורחים
מתפללים לאלוקים
קוראים שיר למעלות
ומקווים שלא יהיו נפגעים
סגורה בתוך חדר
לא יוצאת מהממ"ד
לא ישנה,פוחדת
כותבת,לחא מסוגלת
להתגבר על כך
החרדה שרויה בה
ילדה,ונערה
הפחד עוד לא סר ממנה
הוא שרוי בתוכה
כל רעש קטן והיא על הרגליים
פורסת ידיה ומביטה אל השמיים
זעקה לאלוקים
שתיגמר המלחמה
שימותו הערבים
שתיהיה לה מדינה
ילדה טנה צוחקת,ולרגע היא בוכה
את חברתה שואלת
"מה יהיה אם אמות,תזכרי אותי רעות?"
ואמא מביטה ,דמעות על לחיה
היא לא ציפתה,היא לא ידעהשזה יגיע
ילד יושב על מדרכה
הבית נפגע,הקטיושה פגעה
אין להן לברוח,לכל מקום זה מתקרב
צריך רק לקוות
ולהאמין שהאל אוהב…
]]>
קוראים לי אסתר ואני בת 16 וחצי מנתיבות
שמעתי על האתר הזה בטלויזיה קראתי בלוגים
קצת כדי להפיג את המתח והפחד החלטתי לרשום בלוג .פעם פעמיים לפני הלחימה נפלו בנתיבות גראדים זה לא פעם ראשונה ששמענו אזעקה
גם יום שבת לפני חצי שנה שמעתי בפעם הראשונה את זה אבל זה נפל בשתחים פתוחים
לא חשבנו שזה עד כדי כך יגיע לנתיבות לבתים לאיזורים מאוכלסים
באותו יום שבת של תחילת מבצע "עופרת יצוקה" היו בערך 10 אזעקות באותו יום
זה לא מצב שמתרגלים אילו כל כך מהר נכנסתי לפחדים רעדתי במשך יומיים לא אכלתי
בלילה הראשון לא ישנתי היה רעש של מטוסים ופיצוצים הדלתות רעדו ואיתם גם אני,זה הפצצות של צהל בעזה.
עם הימים נרגעתי נסעתי קצת לבאר שבע שבאותו זמן לא נכנסה לטווח זה מרגיע החופש הקטן הזה
אזעקה ועוד אזעקה עם הזמן זה ניהיה שגרה מפסיקים הכל ורצים למקלט נגמר אזעקה ממשיכים מאיפה שהפסקנו …
בממוצע ביום יש 3 אזעקות לפעמיים יותר לפעמים פחות ,לפעמים גם מתחילים לדמיין אזעקות וזה קורה בימים של לחץ
זה יכול לקרוא גם באמצע מקלחת גם כשישנים,עכשיו אני מבינה מה תושבי שדרות חוו !
זאת היתה מלחמה בדרום במשך 8 שנים שאף אחד לא שם לב אליה
לקום בבוקר מאזעקה זה לא נכים לקום מהמיטה החמה של הבוקר החורפי לרוץ לממד
זה מה שקרה לי הבוקר שהחליטו להחזיר אותנו כיתות יא' יב' קמנו ב7 וחצי לצלילי האזעקה במקום לקום משעון מעורר
ב8 וחצי הייתי במקלחת שמעתי אזעקה כיביתי תמיים נשארתי במקלחת רעדתי מפחד כי אני לא במקום מוגן ושמעתי בום רחוק ונרגעתי ..
בכל זאת למרות האזעקות הלכתי לבית ספר כל הדרך אני אומרת לעצמי רק שלא יתפוס אותי אזעקה כי זה קרה לי פעם אחת ושמעתי להוראות התכופפתי לריצפה ליד קיר שמעתי בומים קרובים אלי מאז אני מפחדת ללכת לבד בחוץ כשהיינו בבית ספר באו 4 בנות מיתוך 24 תלמידות מהפחד הן לא הגיעו .. הבית ספר היה מלא אנשי פיקוד העורף הסבירו לנו איך להתנהג בבית ספר בעת השמע האזעקה ככה זה שלומדים בעת מלחמה ..
עד הערב הכל היה שקט .. אני רושמת תבלוג פתאום בוווווווווווווווםםםםםםםםםםםםםם בלי אזהרה מוקדמת
אני לא חושבת שזה הפצצות על עזה נראלי זה גראד איזה פחד !
נקווה שיהיה טוב אחרי המבצע הזה לשדרות אשקלון נתיבות באר שבע ואשדוד ..!
]]>אתם חושבים בכל רגע "איזה כיף לילדי הדרום, יש להם חופש"
או
"אז מה אם נופלים גראדים/קאסמים, לא נופלים הרבה והם בכל-זאת בחופש"
אז לא.
אם זה חופש תאמינו לי שאני מעדיפה ללמוד. (ואני ממש ממש לא בעד לימודים)
זה לא כיף כי אתה לא יכול לצאת החוצה/ללכת לחברים/להתרחק מהבית.
אתה אסיר לבית של עצמך.
אתה גם מפחד ללכת להתקלח כי בזמן המקלחת יכולה להיות אזעקה ומה אז?
אתה באמת מוכן לקחת את הסיכון של להישאר במקלחת ולקוות שאולי זה לא יינחת לך בתוך הדירה/לייד הבית שלך?
זה גם לא נעים להיות בחופש בערים אחרות.(במיוחד אם אתה אצל משפחות אחרות)
ללא הרגשה ביתית, אתה מתבייש לבזבז כסף למרות שאתה ממש רוצה וגם אין לך הרבה חברים כאן.
ואחריי זה המשפחה המארחת (להלן: הדודים שלי/דודה שלי כי אני לא מחשיבה פסיכופט שיצא מאברבנל על תנאי והתחתן עם דודה שלי וצועק על כל מי שלא קשור למשפחה שלו בדם, כולל דודה שלי והבן שלה..לדוד שלי)
אז הדוד הזה צועק עליי: "למה את לא יוצאת עם חברות" "יש לך חבר? אני לא מאמין לניסים כאלה"
והבלה בלה היומי שהוא מוציא עם הCRAP שלו.
אז שייהנה לו.
אז אם זה חופש, תהנו לכם =/
מאחלת גמלכם כאלה חופשים אם אתם רוצים.
הממ מחר כנראה אני אעלה סירטון שעשיתי לבקשת מישהו (בשם ניר ) עם הסברה למלחמה.
]]>
בום . "צבע אדום " הכרזה הופעלה .
10- שניות לברוח למרחב מוגן. קמים מהר מהתנוחה הנינוחה ליד הטלוויזיה . 10- שניות וביף , ביף, ביף ,ביף.. כן זהו הפיבור מצפצף, אחד מאיתנו זז לבדוק "..הכול בסדר!" מרכיז . מילה אחת קטנה ולא כל כך נכונה למצב הזה ,לפחות. זהו חוזרים, התזוזות לעבר מחשב והטלוויזיה נעשות כבר ,אך אף אחד מאיתנו לא יודע עוד כמה זמן זה יקרה שוב .
אני לא זוכרת את החיים לפני המלחמה ואני לא בטוחה שאף אחד מאיתנו זוכר . החמאס תמיד היה שם , רק בשם שונה .
בעייני זאת המציאות שאני מודעת אליה ואך שהוא זה מה שהיה תמיד . לפחות בעייני .
ככזה זה. חייתי בנתיב כל חיי. ייריות ברקע. אני קוראת את עיתון ראש1 של השבוע וצחוק מבוכה נשמע מפי על השאלון של עומרי וייסמן .. "אם אתם עוקבים על החדשות?" אני מתקרבת לאבא שלי וקוראת את השורת השאלה.. . הוא מרצין "אני חיי אותם.. איך לא?" כניראה זה תשובה לשאלה הזאת..
]]>
אז סוף שבוע. זה אומר שהשבוע הזה נגמר. ושבוע הבא אולי יהיו לימודים.
השבוע התחיל לי באווירה רגילה, של בית ספר. הייתי שישה ימים בחדרה. שישה ימים שבהם הייתי מחוץ לאשקלון, אבל אשקלון נשארה בתוכי. אם אלו חדשות, טלפונים, חרדות.. בעיקר תזכורות לא נעימות שלמרות שברחתי נמשכה מלחמה בדרום. והתגעגעתי. אז ביום שלישי הייתי כבר בבית.
כשחזרתי קיבלתי קבלת פנים לא נעימה במיוחד, אזעקה. אינסטינקטיבית גררתי את עצמי ואת הכלב לממ"ד, וסגרתי את הדלת.. בזמן שחיכיתי לקול פיצוץ, כמו תמיד, חשבתי בעצם.. לשם מה אני נכנסת לממ"ד? (להגן על עצמי). ממה? (מפגיעה ישירה בבית שלי).
ואז זה הכה בי.
כל אזעקה כזאת, רקטה יכולה לנחות על הבית שלי, להתפוצץ בו, להרוס כל זכר לחיים שלי. להרוס כל סיכוי שלי להמשיך הלאה, להרוס את כל מה שבניתי. למוטט את היציבות שלי ופשוט לשבור אותי. ואז עלו לי מחשבות מטופשות של להשאר מחוץ לממ"ד באזעקות, כי בשביל מה למגן את עצמי כשהבית שלי חשוף.. אבל מהר מאד התפכחתי וחזרתי לחשוב בהגיון, להזכר שכל דבר חומרי הוא חסר משמעות.
ופשוט רציתי לחזור. לשקט של חדרה, לרוגע, לשלווה היחסית. ובבוקר יום רביעי זה שוב הכה בי. נפלה רקטת גראד ברחוב שלי. כבר נפל קרוב לפה כמה פעמים.. אבל זו הפעם הראשונה שנופל כל כך קרוב. ברחוב שלי.
אתמול כבר גררתי את עצמי מחוץ לעיר, כי כמה אפשר להקבר בבית. היה לי מאד כיף. נהניתי מאד. למרות הלילה המזעזע שעבר עליי עם אזעקות באמצע הלילה ובלי דקה אחת שלי שינה, כי אפילו כשנרדמים צריך להשאיר אוזן אחת פתוחה למקרה שתהיה אזעקה ונצטרך לרוץ לממ"ד. וכשחזרתי פשוט נשברתי. מספר ההרוגים בעזה הגיע ל800, מספר שבכלל קשה לי לקלוט. חיילים נהרגים. מאות חיילים נלחמים ברגעים אלה בשבילי. בשביל הרגשת הבטחון שלי. הם מסכנים את חייהם כדי שאני לא אצטרך לסכן את שלי. מצד אחד זה מחמם את הלב ובא לי לחבק כל אחד ואחד מהם, לומר להם תודה. ומצד שני, אני רוצה להוציא אותם משם.. כי לא צריך,עוד לא נפגעתי, ומה הסיכוי שאפגע? ועזבו, לא נורא, אני אסבול את האזעקות. אשן קצת פחות.אפשר גם להתרגל וללמוד ככה.. מה הסיכוי שיפגע בבית הספר?
העיקר שייפסק כל המצב המטורף הזה. ולא יפגעו עוד אנשים. אבל זה פשוט לא מפסיק.
שבת שלום וסוף שבוע שקט.
הלוואי שהכל ייגמר בקרוב.
]]>
"צה"ל כנסו לעזה" - הכותרת הראשית בכל מהדורות החדשות מאז אתמול בערב.
בוקר - יום חדש, יום שקט אך מתחיל בדיוק כמו 7 הימים האחרונים - חדשות. "30 פצועים קל ו-2 קשה אך יציב" ומדי לאחר מזה "גראד נחת בשדרות, פצועה קל". גראד?! שדרות?! אלפי שאלות, אין תשובות - יש פחד, פחד גדול… אם גראד שהטווח שלו 20 ק"מ נחת בשדרות, אז עדיין קיים סיכון גדול למאוד שעל אשקלון יפלו קטיושות שהטווח שלהם הוא 40 ק"מ, קטיושות שעד כה נפלו על אשדוד ובאר שבע……
אסור להרגע עכשיו, עדיין יש סיכון, סיכון גדול… כבר שבוע אנחנו לא יוצאים מהבית סתם ככה, יוצאים רק עם חייבים וגם אז כל שניה עוברת בחיפוש מקום ממוגן במקרה הצורך… עשרות שיחות ביום עם הצעות לבוא להתארח בצפון ובמרכז - "לא תודה, אני נשאר כאן בנתיים!" - אותה תשובה לכולם. צער, אני נזכר בעבר, בשנה שעברה - כיתה י', ומצטער על כל רגע, מצטער על זה שבפרוייקט 60 שעות התנדבות, העברתי את כל ה60 שעות באימונים במקום להתנדב במד"א - מקום שהייתי יכול לעזור בו עכשיו, כשזה נחוץ…
קשה פה, מלחמה… אווירה מתוכה שמשולבת ברגשות געגוע ודאגה, דאגה לחיילים, שחלקם ממש כמו אחים גדולים בשבילי, רק שיחזרו הביתה בשלום…
יש עוד הרבה דברים על המלחמה שעדיין לא סופרו, כמו למשל כל הפריצות שהחאמס אירגנו ברשת - אייסיקיו, מסנג'ר, אתרים, שרתים, אימיילים וכו'… הכל עוד יסופר…
עד כאן, אנדריי בוקטיי, בן 17 מאשקלון - נער שחיי במציאות תחת טילים ודואג לחיילים..…
]]>
בס"ד
שמי רינה בן שבת ואני גרה בגן יבנה, סמוך לאשדוד, ישוב שהצטרף לאחרונה לטווח הקסאמים והגראדים (29.5 ק"מ)
כדי לנסות להעביר את הפחד והלחץ שבו אנו, תושבי הדרום חיים, כתבתי יומן מלחמה המתאר איך לחיות תחת טילים.
אך היומן מתייחס גם לתושבי שדרות, ישובי עוטף עזה ואשקלון אשר סבלם גדול משלי פי 8.
יום ראשון בבוקר, השעה 9:30 ואני בתחנת האוטובוס ביבנה, מחכה לקו 340 שייקח אותי הביתה, לגן יבנה.
ופתאום נשמעת אזזזזעקה ואני רועדת מפחד רצה אל מחוץ לתחנה, מתקשרת לדודתי:" שלומית, בואי תיקחי אותי מהר יש אזעקה..אני לא עולה על האוטובוס", והיא עונה:"תישארי איפה שאת, הכול יהיה בסדר אני בדרך אלייך".
בינתיים אני שומעת אזעקה עולה ויורדת, כולי רועדת מפחד, מתקשרת מהר לאמא לשאול אם הכול בסדר..אמא אומרת:" אני עם שי בממ"ד, גם לנו הייתה אזעקה, והטיל נשמע ממש קרוב".
ואני מתפללת לאלוהים, אומרת "שיר למעלות" רק שהכול יהיה בסדר.
שלומית באה לקחת אותי לעבודה שלה ומשם אמא שלי באה לקחת אותי.
כל הדרך אני מתפללת "שיר למעלות" שלא תהיה אזעקה.
הגענו הביתה, אלוהים הקשיב לי..אלוהים תמיד מקשיב והכול היה בסדר, היה שקט ובלילה פחדתי לישון לבד, ישנתי עם הורי.
יום למחרת, אחרי לילה עם נדודי שינה רבים, מהפחד, מהפחד שתהיה אזעקה ולא נשמע.. כך עבר לו הלילה והגיע יום שני.
כל היום היינו בבית, כמובן אסור לצאת, פיקוד העורף הורה להישאר במרחק של 45 שניות מן הממ"ד.
ובערב, כשאבא בא הביתה, נשמעה האזעקה שוב, ואבא ואמא צועקים לי:"רייינהה אזעקה, רינה אזעקה..בואי מהר.."
ואני עוזבת הכול ורצה במהירות, כמה שרק אפשר לממ"ד..כולי רועדת מפחד..נכסנו במהירות למד"ד ומספר שניות אח"כ,
בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבווווווווווווווווווווםםםםםםםםםםםם
חזק ואני מבוהלת, רק שאף אחד לא נפגע!
מספר דקות אח"כ יצאנו מהר לשמוע בחדשות איפה הייתה הנפילה,
היא הייתה באשדוד וגבתה חיי אדם, אירית שטרית ז"ל, כולכם בטח שמעתם עליה ועל הביש מזל שהיה לה..אירית תנוחי על משכבך בשלום!
כולנו יושבים בסלון ושומעים חדשות, רק חדשות..
ולא עבר הרבה זמן עד שנשמעה עוד פעם אזעקה..אנחנו גרים במכבים ומכיוון שאנחנו כל כך קרובים לאשדוד אנחנו גם שומעים את האזעקות שם..אז כדי שנהיה בטוחים נכנסנו לממ"ד
בבבבבבבבבבבבבבוווווווווווווווווווווווווווווווווווםםםםםםם וגם הפעם הייתה הנפיל של הגראד באשדוד..
שוב ישנתי עם הורי,וגם הפעם התקשיתי לישון מהפחד שלא נשמע את האזעקה..
הגיע לו יום שלישי..ואחי בדרך חזרה מאילת..
במשך כל היום אני רק מדמיינת אזעקות..מהפחד..כל רעש של משאית הנוסעת בכביש..רעש הרוחות ואפילו אמבולנס נשמע כמו אזעקה.
אחי היה בדרך מאילת והודיע לנו כי הם בבאר שבע. בערך כחצי שעה אח"כ אמרו בחדשות שנפלו רקטות בבאר שבע..אמא מנסה להשיג את אחי, הוא לא עונה, כולנו מפוחדים ואני, אני רק מתפללת לאלוהים שהכול בסדר..זה עזר, אלוהים הקשיב לתפילותיי ואחי הגיע בשלום הביתה.
בלילה, ישבנו כולנו מול הטלוויזיה..ופתאום אני שומעת אזעקה..ישר קפצנו כולם לממ"ד אך בסוף הסתבר שרק דמיינתי..כן זהי עוד תוצאה ישירה של הפחד..הפחד שיבוא טיל ישר לבית ולא נשמע את האזעקה..כך אני כל היום וכל הלילה מפחדת שלא נשמע את האזעקות.
וכל הימים יש את רעש המטוסים מבסיס חל האוויר בחצור..כל פעם שאני שומעת מטוס אני מתפללת ומקווה שיפציצו עוד מקום עם תחמושת של החמאס, שיחסלו עוד בכיר וישמידו את כל הטילים והנשקים שיש להם כדי שנחזור לחיות בשקט.
והנה הגיע יום רביעי..אני קוראת לאחותי סיפור, אמא מתקלחת ונדב, אחי, אוכל..פתאום נשמעה אזעקה..לקחתי את אחותי צרחתי לאמא אזעקה..אזעקהה..ורצנו למקלט..אמא עם חלוק..יצאה באמצע המקלחת..ואני מבוהלת..כמו תמיד..ואחותי הקטנה בת שנה וארבעה חודשים עדיין לא מבינה דבר.
כל היום פחדתי..המשכתי לדמיין אזעקות..אפילו המקלחות החלו להיות קצרות מתמיד מהפחד שתהיה אזעקה בזמן המקלחת, ואכן זה קרה, בערב יום רביעי נשמעה עוד פעם האזעקה..ואני במקלחת..יצאתי במהרה, שמתי חלוק, צעקתי לאמא ואחי אזעקה..ובדיוק אבא היה באוטו..הוא השאיר האוטו דלוק ורץ לממ"ד..כמה שניות אח"כ נשמע
בוווווווום בוווםםםםם בבבבבבווום
שלוש אזעקות ברציפות..כל בום נשמע יותר יותר קרוב..כמובן אחרי מספר דקות חזרתי למקלחת והפעם היא הייתה במהרה שלא יקרה אותו הדבר פעם נוספת.
בערב אי אפשר היה לחגוג סילבסטר כי פיקוד העורף הורה שאסור התקהלויות מעל 100 איש וכי מסיבות הסילבסטר בוטלו.
אז פשוט הלכתי לישון אצל חברה, דניאל..היינו אצלה כמה חברות וראינו עדי אשכנזי..אכלנו וקיבלנו את השנה החדשה במתכונת מצומצמת.
יום למחרת , יום רביעי הייתה בשעה 12:00 אזעקת ניסיון ולמרות שידענו שזה רק ניסוי נכנסנו, דניאל ואני לממ"ד שלא בטעות זו תהיה אזעקת אמת.
הגיע לו יום שישי..הלכתי לישון אצל חברה…קצת להתאוורר..כמובן שאי אפשר לצאת אז נשארנו בבית..ראינו סרטים, דיברנו.
בבוקר בשעה 11:40 הופעלה אזעקה..הוריה נכנסו במהירות לחדרה וצעקו לנו הילה רינה קומו אזעקה..קמתי במהרה, מותך שינה קוראת "הילה קומי" ומושכת אותה מן המיטה..רצנו מהר לממ"ד וכשהגענו הילה ואני עוד חצי ישנות, אך מפחדות ורועדות מהלחץ..ואז
בבבבבבבבבבבבבבב וווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו םםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
חזק מתמיד נשמע..חכינו מספר דקות ויצאנו לראות איפה נפל הטיל הפעם, תחילה לא אמרו כלום, אח"כ אמרו איזור אשדוד ואז הסתבר..הטיל נפל כאן בגן יבנה..ישוב שלא ספג טילים מעולם.. עכשיו סופג שני טילים בשבוע.
הילה ואני מתקשרות מהר לכל החברות לוודא שהכול בסדר. מאוחר יותר התברר שהטיל נפל ליד ביתם של חבר של הילה, שלא היה בבית וידיד שלנו..התקשרנו אליו במהירות..לראות שהכול בסדר.."הבית רעד..בהתחלה חשבתי שהטיל נפל על הבית שלנו" הוא אמר.
רק בשישי דיברתי איתו על הטיל שנפל בראשון מול הבית שלי..ושזה מסוכן שהם משחקים במגרש כדורגל.
כל היום חושבת וחושבת..שומעת אזעקות מכל צליל ומפחדת מאוד מפחדת..הטלוויזיה פתוחה באופן קבוע ומזפזפים בין ערוץ 22 לערוץ 10.
כל זאת כאשר אנחנו בטווח במשך שיש ימים בלבד..השאלה מה קורה עם אלה שבטווח במשך שמונה שנים..ואין להם 45 שניות לרוץ לממ"ד..איך אפשר לחיות, ללמוד ,לעבוד כך..כשכל הזמן יש "צבע אדום" וחייב לרוץ כמו שלא רצת בחיים שלך רק כדי למצוא מחסה.
אז איך אנשים ומדינות בעולם בפרט, מפנים אצבע מאשימה כלפי ישראל!?
אני בטוחה שאם להן יהיו תושבים אשר יושבים במשך 8 שנים תחת מתקפה של טילים יום יום, המדינות הללו יעשו הכול בכדי להשיב את השקט לאזרחיהן..וכמובן לא יאמרו להן דבר.
אז למה אותנו תמיד מאשימים כאשר מה שמדינתנו עושה זה בסך הכול להגן על אזרחיה!
זה לא שלא ניסינו..להפך.. ניסינו..דיברנו הזהרנו..אפילו הגענו להסכם רגיעה שבמהלכו החמאס ניצל את העובדה וצבר לעצמו נשק, וכשהוא הסתיים החמאס הם אלה שהפרו אותו הם אלה ששלחו 60 רקטות לעבר ישראל ביממה..אז די נמאס לשתוק..אנחנו לא יכולים להעביר כך על סדר היום שאלפי תושבים בשדרות, ישובי עוטף עזה, באשקלון, לאחרונה גם באשדוד, באר שבע, יבנה, גן יבנה, גדרה וכו' ימשיכו לחיות תחת אש וקסאמים כאילו זאת שגרת חייהם.
דדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדי ננננמאאאאסססססססס
המטרה שלנו זה לא לחבוש את עזה ולא להפיל אותה אלא להגיע למצב שבו לא נחייה תחת איום הקאסמים.
צה"ל לללאאא שולח פצצות לאזרחים אלא רק למקומות בהן יש לחמאס נשקים ותחמושת, והם מנצלים את טוב ליבו של עם ישראל..מתחבאים בין בתי חולים, מושכים סביבם כמה שיותר נשים וילדים כיוון שהם יודעים שלא נפגע בהם כך.
ותושבי עזה עיוורים, לא מבינים שהחמאס הוא לרעתם..הרי הם אלה שירדו למחתרת, הם מוגנים,ובינתיים האזרחים הם אלה שסובלים, נפצעים ומתים.
אז בואו נחזק את צבא הגנה לישראל ואת כל מדינתנו ובעיקר את תושבי הדרום..תהיו חזקים..ואתם חיילים תלחמו בהם למען מדינתנו, למען השקט והשלווה של האזרחים.
שתהיה לכולנו שבת שלום וששבת שקטה.
למען הצלחת החיילים קראו בבקשה את הפרק הזה בתהילים.
תהלים פרק כ
כ לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד׃
2 יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה; יְשַׂגֶּבְךָ, שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב׃
3 יִשְׁלַח־עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ; וּמִצִּיּוֹן, יִסְעָדֶךָּ׃
4 יִזְכֹּר כָּל־מִנְחֹתֶךָ; וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה׃
5 יִתֶּן־לְךָ כִלְבָבֶךָ; וְכָל־עֲצָתְךָ יְמַלֵּא׃
6 נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ, וּבְשֵׁם־אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל; יְמַלֵּא יְהוָה, כָּל־מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ׃
7 עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה, מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ; בִּגְבֻרוֹת, יֵשַׁע יְמִינוֹ׃
8 אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים; וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר׃
9 הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ; וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ, וַנִּתְעוֹדָד׃
10 יְהוָה הוֹשִׁיעָה; הַמֶּלֶךְ, יַעֲנֵנוּ בְיוֹם־קָרְאֵנוּ׃
]]>