אתם חושבים בכל רגע "איזה כיף לילדי הדרום, יש להם חופש"
או
"אז מה אם נופלים גראדים/קאסמים, לא נופלים הרבה והם בכל-זאת בחופש"
לקריאת הסיפור המלא של רוני שנדלוב
בום . "צבע אדום " הכרזה הופעלה .
10- שניות לברוח למרחב מוגן. קמים מהר מהתנוחה הנינוחה ליד הטלוויזיה . 10- שניות וביף , ביף, ביף ,ביף.. כן זהו הפיבור מצפצף, אחד מאיתנו זז לבדוק "..הכול בסדר!" מרכיז . מילה אחת קטנה ולא כל כך נכונה למצב הזה ,לפחות. זהו חוזרים, התזוזות לעבר מחשב והטלוויזיה נעשות כבר ,אך אף אחד מאיתנו לא יודע עוד כמה זמן זה יקרה שוב .
לקריאת הסיפור המלא של שני ברגר
אז סוף שבוע. זה אומר שהשבוע הזה נגמר. ושבוע הבא אולי יהיו לימודים.
השבוע התחיל לי באווירה רגילה, של בית ספר. הייתי שישה ימים בחדרה. שישה ימים שבהם הייתי מחוץ לאשקלון, אבל אשקלון נשארה בתוכי. אם אלו חדשות, טלפונים, חרדות.. בעיקר תזכורות לא נעימות שלמרות שברחתי נמשכה מלחמה בדרום. והתגעגעתי. אז ביום שלישי הייתי כבר בבית.
כשחזרתי קיבלתי קבלת פנים לא נעימה במיוחד, אזעקה. אינסטינקטיבית גררתי את עצמי ואת הכלב לממ"ד, וסגרתי את הדלת.. בזמן שחיכיתי לקול פיצוץ, כמו תמיד, חשבתי בעצם.. לשם מה אני נכנסת לממ"ד? (להגן על עצמי). ממה? (מפגיעה ישירה בבית שלי).
ואז זה הכה בי.
לקריאת הסיפור המלא של דנה נוריאל